תמונות מחיי סבא

מסלול חיי סבא שמואל

סיפור חיי סבא שמואל

סבא שמואל (שנקרא גם מילק), נולד בקרקוב שבפולין ברחוב דיטלה (דייאטלובסקה) בנובמבר שנת 1937 להורים זלמן יקותיאל ושרה אייזנברג.

דיתלה 44, קרקוב
הבית בו גר סבא לפני המלחמה

כשהיה בן שנתיים, ב- 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. בפרוץ המלחמה ברח אביו למזרח פולין. מילק ואמו נשארו בקרקוב עם כל המשפחה המורחבת שגרה שם. זלמן עשה מאמצים רבים כדי לחזור אל משפחתו בקרקוב, אך בדרכו חזרה נתפס ונורה על ידי הגרמנים. באותה העת שרה התגוררה עם מילק (סבא), וכל קרובי המשפחה סייעו לה ככל האפשר. לפני המלחמה זלמן ושרה ניהלו בית מסחר למוצרי בד. בשבועות הראשונים של הכיבוש יצא הצו על סגירת בתי העסק היהודיים ומסירתם לידי הגרמנים. בני המשפחה עשו מאמצים רבים, ותוך סיכון רב הצליחו להוציא בהחבא, דרך הדלת האחורית, את גלילי הלבד שעוד היו בחנות הסגורה, שדלתה הקדמית נחתמה על ידי השלטונות. אותם גלילים היו אחר כך מקור הכנסה בלתי מבוטל לשרה. רומק ושלום בני הדודים של סבא, (פיצ'ה אימם הייתה אחות של שרה) בלוויית אחד מקרובי המשפחה המבוגרים, היו מתגנבים אל בית המסחר בשעות הבוקר המוקדמות, ותוך סיכון חייהם סוחבים משם את גלילי הלבד.

מימין רומק מלכה ושלום

בחודש אב של שנת 1940, נפטרה שרה באופן פתאומי, זמן קצר לאחר שנודע לה כי בעלה נהרג. סבא שהיה אז רק בן שלוש, נאסף מאז על ידי משפחת מיזליש (האם פיצ'ה, בעלה נתנאל, ושלושת ילדיהם: רומק, שלום ושרה) וגדל שם כאילו היה בנם (בסוף המלחמה שינה סבא את שם משפחתו מאייזנברג למיזליש כאות תודה על כך שגידלו אותו ודאגו לו כל המלחמה).

שרה, אמא של סבא

יחד עם משפחת מיזליש ברח סבא בחורף 1941/42 לעיירה וייליצקה השוכנת כחמישה עשר קילומטר דרומית מזרחית לקרקוב. באותה תקופה גרו בוייליצ'קה קרוב לחמשת אלפים יהודים. בני משפחת מייזליש שכרו דירה בת שני חדרים אצל משפחת רוסצקי, משפחה פולנית שגרה ברחוב קופריניקה 5. בשנת 1942 לקראת סוף אוגוסט נצטוו היהודים מכל המחוז לעקור ממקומותיהם ולהתרכז בוייליצ'קה. בפקודת הגרמנים התחילו המוסדות היהודיים בעיירה לרשום את הדירות בהן גרו יהודים, ושיכנו בהם את היהודים המגורשים שנצטוו להגיע לשם. בנוסף לכך החלו להגיע שמועות על ה"אקציה", פעולת הרג וגירוש שעומדת להיערך בוייליצ'קה. לאור זאת החליטו נתנאל ופיצ'ה (הוריו המאמצים של מילק) שלא להישאר בוייליצ'קה.

וכך הם עברו שישתם (משפחת מיזליש ומילק) לדירה בת החדר של יעקב והלה מייזליש (יעקב היה אחיו של נתנאל) בעיירה פרוקצ'ים הסמוכה לקרקוב. באותו הזמן גרו בפרוקצ'ים כמה משפחות יהודיות בעלות אזרחות חוץ (אזרחות לא פולנית). גם יעקב והלה הצליחו להשיג לשניהם, בדרך כלשהי, ניירות סלובקיים. באותה תקופה ילדה הלה את בתה מלכה ובגלל הצפיפות הגדולה שהייתה בבית הקטן הלכו רומק ושלום 

הבית בוייליצ'קה אחרי המלחמה בתמונה שלום וגברת רוסצקי

ללון אצל משפחת מכרים שגרה בסמוך.

ביום שבת, כשבוע אחרי שעזבנו את וייליצ'קה, הגיע סופם של היהודים שרוכזו שם ובסוף אוגוסט 1942 נותרה וייליצ'קה ללא יהודים.
לאחר זמן מה התחילו השכנים של יעקב והלה להרגיש בתנועה הלא סבירה של הדיירים הרבים בתוך הדירה בת החדר. משפחת מייזליש פחדה מהלשנות ולכן חזרה, ומילק איתם, לוייליצ'קה. הם קיבלו רשות לחזור לעיירה בזכות תעודות החוץ שלהם (שהראו כי הם אזרחי סלובקיה).

ימים אחדים לאחר שחזרו לדירתם בוייליצ'קה קרה להם מר רוסצקי, בעל הדירה: "אני שמח מאוד" -כך אמר להם- "שלפחות אתם נשארתם בחיים וקיבלתם אשור לחזור לגור בוייליצ'קה. צר לי על שאני נאלץ לומר לכם זאת, אך הפעוט שמואל אייזנברג (הלא הוא סבא), אינו בעל תעודת אזרח חוץ, (בניגוד לילדיהם הביולוגיים של פיצ'ה ונתנאל), ולכן אין לו היתר להישאר בוייליצ'קה. אם הדבר יתגלה לגרמנים, אני ומשפחתי עלולים לשלם בחיינו".
פיצ'ה, ניסתה לשדל אותו שיוותר על דרישתו להיפרד ממילק, אך חששו של תומס רוסצקי מפני הלשנה גבר והוא דרש להוציא את מילק מהבית כדי למנוע ממשפחתו אסון אפשרי. משפחת מיזליש לא ידעה את נפשה. לאחר התלבטויות רבות חזרה פיצ'ה עם סבא, אל יעקב מייזליש בפרוקצ'ים. הם שהו שבוע בפרוקצ'ים ולאחר מכן חזרו שניהם (פיצ'ה וסבא), לוייליצ'קה.
למילק (סבא) שהיה אז כבן חמש הוסבר בברור: "אם השכנים יגלו שאתה נמצא אתנו, יהרגו את כולנו. גם למשפחת רוסצקי אסור לדעת. לכן אסור לך לבכות בקול רם, אסור לך לצעוק, וכל פעם שמישהו יתקרב אתה חייב להסתתר בארון ולא להשמיע שום קול". סבא הבין, שיתף פעולה וכך חי במשך שנה, בלי לבכות או לצעוק, וכל פעם שמישהו התקרב לדירה הוא התחבא בארון. 

במקביל פיצ'ה ונתנאל החלו לחפש דרכי בריחה שונות מפולין. ראשון ברח רומק, דרך הרי הטטרה ואחרי שהגיע בשלום להונגריה הגיע תורם של הילדים מלכה וסבא (הם היו בני חמש ותשע, קטנים משלום, ולכן הוחלט שיהיה להם קל יותר לברוח).
מלכה מספרת על הבריחה: "בוייליצ'קה לקחה אותי ואת מילק אישה גויה ברכבת. היא הייתה לבושה ככפרית, מטפחת לראשה וסל בידה, והתייחסה אלינו כקרובת ממשפחה. בשעות הלילה הגענו לכפר פולני סמוך לגבול, כלבים נובחים מכל עבר. הוכנסנו לבית כפרי, ומשם הועלנו לאסם חשוך. בילינו את הלילה על גבי קש יבש. השכם בבוקר שוב נכנסנו לתוך הבית, ושם חיכינו עד רדת החשכה. עוד באותו הערב מסרה אותנו הגויה לשני בחורים פולנים צעירים, ואתם יצאנו בחשכה לכיוון הגבול הסלובקי. הלכנו ברגל. היה לח וקר. עוד בראשית הדרך לקח אחד הבחורים את מילק על גבו, וכך המשכנו ללכת. לי אמרו להמשיך בצעדה. הדרך נמשכה כשמונה עד תשע שעות. מפעם לפעם נשכבנו על האדמה, כי מרחוק נשמע רעש אופנועים של פטרול גרמני. אחרי שהפטרול עבר המשכנו בדרך. עברנו דרך נחלים והרים, אחד מהם היה גבוה במיוחד, והטיפוס עליו היה ללא סוף. עם נץ החמה הגענו לקצה הכפר, לבית קטן, ששפת דיבורם של יושביו לא הייתה מוכרת לי. אחרי ששהינו שם כמה שעות לקחו אותי ואת מילק לרכבת בעיר פרשוב שבסלובקיה. בפרשוב הוכנסנו לדירה קטנה ומוזנחת שבה גרו זג יהודים זקנים. הזקן שאל אותנו מספר שאלות, כפי הנראה הכיר את המשפחה של אבא (נתנאל), ויתכן שהיה קרוב רחוק. במשך היום שילחו אותנו המארחים שלנו לכיכר העיר, ושם הסתובבנו, אני ומילק. בצהרי היום חילקו שם מנות של מרק חם לעומדים בתור. לעיתים קרה שמישהו שאל לשמנו ומאין הגענו. למעשה- לאף אחד לא היה אכפת מקיומינו. בפרשוב לא היה מי שיענה על שאלותינו. שם הרגשנו כמו ילדים אבודים".
הפרידה מההורים נמשכה מספר שבועות. באחד הימים ניגש אל מלכה ומילק אדם זר ואמר להם שההורים עברו את הגבול לסלובקיה. כעבור יום או יומיים התאחדה המשפחה בפרשוב.

את יום הכיפורים וחג הסוכות עשו בני המשפחה בפרשוב. לאחר מכן בנובמבר נערכו לצאת, כל משפחתם ביחד, אל בודפשט בירת הונגריה. הקהילה היהודת בפרשוב צרפה אותם למסע להונגריה עם עוד קבוצה של פליטים מפולין.
המעבר בין גבול סלובקיה להונגריה היה קשה מאוד בשל השמירה ההדוקה של ההונגרים על מעבר הגבול אבל מבחינה נפשית היה להם קל יותר כי לא היה את הפחד הנורא מפני הגרמנים. נתנאל, פיצ'ה, שלום, מלכה וסבא עברו את הגבול יחד. מלכה מספרת: "נסענו לגבול סלובקיה-הונגריה בעגלה וסוסים, בתוך שיירה בין הכפרים, והגענו לאחד הכפרים הסמוכים לגבול ההונגרי. התחלנו את דרכנו ברגל, וצעדנו כל הלילה בחשכה." לפנות בוקר הגיעו לבית הכנסת באויהל שבהונגריה ושם סיפקו להם מזון. (שם גם פגשו את הרב דויד דוב מייזליש: רומק שהה אצל קרובי משפחתו של הרב וכך נודע לו שמשפחתו הגיע בשלום להונגריה). לקראת חצות הלילה עלו לרכבת המובילה לבודפשט.

עם התמוטטות פולין, בתחילת מלחמת העולם השנייה, עברו חיילים פולנים שנסו מפני הגרמנים את הגבול להונגריה וביקשו שם מקלט. בתוקף הסכם הידידות שהיה קיים בין פולין והונגריה נקלטו חיילים אלה אצלם. נוסד ועד שדאג לאינטרסים של הפליטים הפולנים. בהתאם למדיניות הרשמית של הונגריה דובר על הענקת מקלט לפולנים-נוצרים בלבד. מטרת משפחת מיזליש הייתה להירשם בבודפשט כפולנים-נוצרים ולקבל מן הוועד קצבה חודשית לצורך מחיה מינימלית.
בתחנת רכבת בבודפשט חיכה להם איש קשר יהודי דובר הונגרית, שהסדיר להם מקום לינה אצל יהודים. באותו יום גם פגשו את בת דודתם גיטל שהגיעה ברכבת מסטמר, ומסרה להם דרישת שלום מרומק. למחרת בבוקר הלכו למקום מושבו של הוועד הפולני בשביל להירשם שם כפולנים-נוצרים. הם יצאו לרחוב קיראלי. שם, בבית הקפה, אמור היה לחכות יהודי מפולין כדי ללוותם ולהדריך אותם איך להציג את זהותם. המלווה נכנס לבית הכפה עם נתנאל...
מלכה מספרת: "בבוקר הראשון לשהותנו בבודפשט, אבא (נתנאל) נכנס לבית קפה לקבל אינפורמציה לגבי עזרה אפשרית בעיר. אבא בושש לצאת משם, ואימא שלחה את שלום לראות מה קרה. אנחנו-אמא, בת הדודה מסטמר ,מילק ואני- עמדנו ברחוב, לא רחוק מהכניסה לבית הקפה. כאשר שניהם לא חזרו, נכנסה אימא בעקבותיהם. רק אז הבחינה בת הדודה גיטל שהאנשים אינם יוצאים מבית הקפה, והבינה שמדובר במלכודת. היא לקחה אותי ואת מילק משם".
זאת הייתה מלכודת: שלום, פיצ'ה ונתנאל נאסרו. גיטל לקחה את מלכה ומילק למוסד לילדים יהודיים בואץ והשאירה אותם שם.

במוסד לילדים יהודיים שבוואץ נקבצו כמה עשרות ילדים ובני נוער יהודיים שעברו את הגבול מפולין ישר להונגריה או דרך סולובקיה, בשנים 1942-1943, לרוב בלי הוריהם. היו ביניהם בני חמש-שש עד בני שבע-עשרה שמונה-עשרה. מילק ומלכה הקטנים היו יחד ושמרו אחד על השני. הילדים הופיעו שם כפולנים-נוצרים, אך שמרו בסתר על זהותם היהודית. הבניין שבו שכן המוסד היה בבעלותו של יהודי הונגרי ושמו הירשפלד, והוא אף סיפק -תמורת תשלום- את המזון הכשר שניתן לילדים שגרו שם. השלטונות ההונגרים היו מודעים לכך שהילדים בוואץ הם יהודים, אך העלימו מכך עין, ובאופן רשמי הופיע המקום כמוסד לילדים פולנים-נוצרים. הלימודים בו התנהלו בפולנית.
"אינני זוכרת איך ועם מי הגענו לשם, אך מצאנו את עצמנו במוסד ליתומים דוברי פולנית. כל הילדים היו פליטים יהודים שנשאו שמות פולניים, וכך הכרנו אחד את השני בשמות הבדויים. השמות שלי ושל מילק הוחלפו מספר פעמים במרוצת המלחמה, וזה היה אחד הדברים שתמיד הייתי צריכה ללמוד מחדש". 
סבי ומלכה שהו בבית היתומים שבוואץ בין התאריכים  12/43-03/44. כניסת הגרמנים לבודפשט והשינוי שחל במשטר של הונגריה השפיעו מיד גם על החיים בבית הילדים בוואץ. כל הדייריו היו למודי ניסיון וחששו לגורלם. לאט לאט עזבו הילדים את המקום, והתפזרו במקומות שונים.
מלכה מספרת: "יום אחד אני ומילק נקראנו אל חדר המנהל. נאמר לנו לקחת את החפצים האישיים המעטים שהיו לנו ולצאת אל אדם זר, לבוש מדים, שחיכה לנו מחוץ לגדר. יצאנו בלי לדעת מי הוא אותו אדם, ולאן מועדות פנינו. כשהתרחקנו מן המוסד הוא אמר לנו שאנו עומדים לפגוש את ההורים. מילק ואני נסענו אתו ברכבת לבודפשט. החייל היה פולני, מחופש לאיש צבא, עם ניירות מזוייפים. והוא נשלח להוציא אותנו מוואץ. ברחוב קיראלי נפגשנו עם ההורים, בחדר קטן שהיו בו הרבה אנשים. שם פגשנו את אבא ואימא, וגם את שלום ורומק" כך, 

סבא ומלכה בחלוקת אוכל בוואץ (סבא ומלכה מקדימה)

הצטרפו מלכה ומילק אל משפחתם שהייתה אז בבודפשט. 
עתה נאלצו משפחת מיזליש, שוב, להתארגן לתנאי חיים חדשים. הניירות הפולניים שהם קיבלו היו מזוייפים, היהודים שגרו בבודפשט עזרו להם להשתלב בעיר בזהותם החדשה. הם קיבלו סיוע מוועד ההצלה שפעל אז בבודפשט וגם מארגון הסיוע של יהודי אמריקה. מהכסף שקיבלו קנו אוכל וגם פרטי לבוש הכרחיים.

המספר המשוער של הפליטים היהודים מפולין ששהו אז בהונגריה נאמד באלף ושמונה מאות עד אלפיים איש. רובם השתמשו בניירות שקיבלו מן הוועד לפליטי פולין, או בתעודות מזויפות שהוכנו בדרכים אחרות, והציגו את עצמם כפולנים-נוצרים. באותה התקופה התחילו לדבר על סימון הבתים שבהם גרו יהודים, כעין גטו. ליהודים מפולין שוב לא היו אשליות לגבי העתיד, וגם משפחת מיזליש התחילה לחפש דרכים לעזוב את בודפשט לכיוון רומניה שהיתה חופשית באופן יחסי, או לחזור לסלובקיה.  

כשנתגלו נתיבי בריחה חדשים מהונגריה לרומניה, כחודשיים אחרי כניסת הגרמנים להונגריה, החליטה משפחת מיזליש לשלוח את רומק ושלום לרומניה. אך ניסיון הבריחה נכשל ורק בנס הצליחו השניים לשוב לבודפשט.
המצב בבודפשט המשיך להתדרדר ואפילו בזהותם הפולנית-הנוצרית היה למשפחה קשה מאוד. עתה לא יכלו להמשיך להתגורר אצל יהודים הונגרים כי זה היה מסכן אותם ואת היהודים שאצלם גרו. רומק ושלום מצאו מגורים נפרדים, סבא ומלכה נשארו עם פיצ'ה ונתנאל. היה להם תיק קטן וכל יום או יומיים נאלצו לעבור מקום כי חששו מהלשנה.

לקראת סוף יוני 1944 התחילה להסתמן אפשרות שהגרמנים יתנו לקבוצת יהודים הונגרים לעבור ברכבת מיוחדת  
(רכבת קסטנר) לספרד-דרך אוסטריה, גרמניה וצרפת, לצורך העלייה לארץ מוסדות ההנהגה היהודית בבודפשט הרכיבו את רשימת ה"מיוחסים" שעמדו להיכלל באותה קבוצה ובה נכללו כ-700 איש. במקרה נודע להם שהוקצו שלושים מקומות גם לילדים פליטים מפולין ומסלובקיה, וחלקם יועדו לילדי וואץ. 
שלום כותב בספר תחנות: "מפי מכרים נודע לנו (למשפחת מיזליש) שבקהילה היהודית בבודפשט מכינים רשימה של המועמדים להיכלל באותה רכבת. התחלנו לבדוק אם גם לנו יש אפשרות ראלית להיכלל באותה רשימה, ולשקול ברצינות את הסיכוי שהגרמנים יכבדו את ההסדר שעליו הם הסכימו- מול הסיכונים הכרוכים בכך. לאמתו של דבר היה פיתוי מסוים להצטרף אל הקבוצה, כי כך היה סיכוי כלשהו להגיע לארץ ישראל אחרי השנים הארוכות של של חיים בלתי לגאליים והברחת גבולות ללא סוף. ואפשר שבשבילי היה זה עשוי להיות קרש ההצלה הממשי האחרון. מאידך היה גם שיקול נוסף, שלא לחשוף בבת אחת את כל בני המשפחה לאותו סיכון. לכן דובר שרק אחד או שניים מבני משפחתנו ינסו את הכיוון הזה.
אחרי לבטים רבים החליטו הורי לנצל את העובדה שמילק הוא מילדי וואץ, והוא הוכנס לרשימה בשם אמיל מייזלס". 
סבא זוכר כי פ'יצה הביאה אותו אל מקום הריכוז של היוצאים ברכבת, וכן את הפרידה החטופה מפיצ'ה ואת הבכי שבכה כשראה שנשאר בודד, בסביבה זרה. מכיוון שדיבר פולנית לא ידעו היהודים ההונגרים שהיו שם כיצד לפנות אליו.
התברר שרק אחדים מילדי בית הילדים בוואץ ניצלו את האפשרות שניתנה להם לנסוע במסגרת הזאת. השאר חששו. אז עלתה האפשרות שאולי יש גם לשלום אפשרות להיכלל בין היוצאים. למחרת, ביום שישי, 30 ליוני 1944 הוחלט כי שלום יצטרף גם הוא אל קבוצת הנוסעים ברכבת קסטנר. שלום מספר: "בשעה 16:00, ממש ברגע האחרון לפני שהקבוצה יצאה אל תחנת הרכבת, הלכתי אל המקום שבו התאספו היוצאים, התגנבתי אל מקום האיסוף, ושם הופעתי תחת שמו וזהותו של יעקוב סילפן שהיה ברשימה אך ויתר על מקומו. עד היום איני יודע עליו דבר."
בשלושים ואחד ביוני 1944 יצאה רכבת קסטר מבודפשט ועליה 1684 אנשים.
המסלול המקורי של רכבת קסטנר היה דרך אוסטריה, גרמניה וצרפת לצורך עלייה לארץ ישראל אך בדרך התכניות השתנו והרכבת עצרה במחנה ברגן בלזן שבגרמניה.
מחנה ברגן בלזן היה מוקף כולו בגדרות תיל כפולות, שביניהן הפרידו כמה מטרים של אדמה. מסביב לו היו פזורים מגדלי שמירה עם חיילים חמושים. בתחומי המחנה הכללי הכינו הגרמנים בשביל אנשי רכבת קסטנר מחנה נפרד ומגודר. לאנשי רכבת קסטנר היו זכויות מיוחדות שלשאר האנשים שהיו בברגן בלזן לא היו. חלק מהאנשים שהיו ברכבת היו מעשירי היהודים בהונגריה, והם שילמו ממון רב כדי להיכלל ברשימה של היוצאים ברכבת. האחרים היו קשורים לתנועות הציוניות השונות, לאגודת ישראל ולעזרא. 
את מנת המזון השבועית הזעומה (לחם, מים ומרגרינה) שנקצבה להם על ידי הגרמנים אכלו מילק ושלום עם חברי המכבי הצעיר. את המזון המבושל חילקו להם הגרמנים מן המטבח המרכזי של המחנה, אחד הרכיבים שלו היה קליפות של תפוחי אדמה, ולעתים גם מעט גריסים. הילדים קיבלו בבוקר מלבד לתה או לקפה החם גם מנת סולת. המזון הדל לא הספיק להם והם תמיד היו רעבים. האנשים שהיו במחנה של רכבת קסטנר לא נדרשו לצאת לעבודה. 
שלום מספר: " בסוף נובמבר 1944 נמסרה לנו הודעה שאנחנו עוזבים את ברגן בלזן ונוסעים לשווייץ. הגרמנים דרשו מאיתנו שנשאיר את המחנה במצב מסודר ויצאנו לדרך. הגענו ברגל לתחנת צלה, והפעם עלינו לרכבת נוסעים רגילה. בדרך עצרנו כמה פעמים, וחילקו לנו מרק חם. ליד הגבול שוב עצרנו לכמה שעות. לא ידענו מהי סיבת העיכוב, אך לאחר זמן נודע לנו שאותה שעה התנהל משא ומתן עיקש עם הגרמנים, שדרשו לקבל תמורה גבוהה יותר בעד שחרורנו. בלילה של השישה בדצמבר 1944 הגענו לסנט-מרגרטן (שווייץ). עברנו לרכבת מוארת ומוסקת. בתוך חשכת הלילה ראינו לפתע אורות. הדבר הזה המחיש לנו את השינוי החד שחל זה עתה במצבנו. בשנות המלחמה היתה בכל הארצות שבהן שלטו הגרמנים ובגרמניה עצמה אפלה מוחלטת בשעות החשכה, והדלקת אורות בחוץ נאסרה בתחלית האיסור. אמרו לנו שאנחנו נמצאים בשווייץ. בין הנוסעים עברו אחיות של הצלב האדום השווייצרי כדי להשגיח עלינו ולהרגיע אותנו שמעתה אין לנו עוד מה לפחד. מאוחר בלילה הגענו לסנט-גאלן."

הם ירדו מהרכבת בסנט-גאלן המושלגת. את פניהם קיבל מנדל וילנר נציג בח"ד (ברית חלוצים דתיים) בשווייץ. כדי למנוע הפצת מחלות החליטו השלטונות השווייצרים להכניס אותם לכמה שבועות לבידוד, וכעבור יומיים נשלחו ברכבת לאלפים הצרפתיים. כאן נפרדו שלום וסבא מחברי המכבי הצעיר ועברו למלון רגינה שם היה אוכל כשר במיוחד בשביל יהודים.
אחרי חודש במלון רגינה התארגנה קבוצה ראשונה של בני נוער במסגרת בני עקיבא, והיא נועדה להישלח למוסד של עליית הנוער בקרטיגן (שווייץ). שלום ומילק הצטרפו אליה. לפני שנסעו לקרטיגן הלכו שלום ומילק למלון אספלנדה כדי להיפרד מן החברים אתם עברו את החודשים מלאי החרדות בברגן בלזן. בקרטיגן הם שהו עד אוגוסט 1945.
בית עליית הנוער בקרטיגן קיבל על עצמו להכשיר את הנוער ששהה בו לעלייה ולחיי שיתוף בארץ. בחלק משעות היום עסקו הילדים שם בגן הירק ובתחזוקה של הבניין, ושאר הזמן נוצל ללימודים עיוניים בגרמנית או בעברית, מקצועות שנלמדו בדרך כלל בבתי ספר.

סבא בחברת הילדים בקרטיגן והמדריכה שושנה
(יושב בימין)

שלום מספר: "היו אלה החודשים האחרונים של המלחמה. אנו, יוצאי פולין, למודי הניסיונות המרים מן העבר, עוד חששנו מן האפשרות שהגרמנים ינסו להשתלט על שווייץ. במרוצת הזמן פחתו חששותינו, והשתדלנו להפיק את מירב ההנאה משהותנו בסביבה המקסימה הזאת.
סבא היה בקרטיגן במסגרת חברת ילדים הקרובים לגילו, שמנתה כשבע-שמונה ילדים, ואותה ניהלה שושנה שבאה מהונגריה.
כשהיה שלום בקרטיגן שלח מכתב לדודו בפתח-תקוה וקיווה לתשובה ובפורים תש"ה קיבל תשובה ובה כתוב שהוריו, רומק ומלכה הגיעו לארץ. הוא שמח מאוד ומיהר לידע גם את מילק. מכאן ואילך הייתה בין שלום ומילק ובין משפחת מיזליש שבארץ חליפת מכתבים מסודרת, שהייתה כפופה למגבלות של מהירות הדואר וכללי הצנזורה.

בסופו של דבר גם מילק ושלום זכו לעולות לארץ במסגרת עליית-הנוער, הם הצטרפו לקבוצה גדולה של נוסעים לכיוון איטליה. בשווייץ הייתה הנסיעה נוחה וגם היה מספיק אוכל אך באיטליה היו התנאים קשים יותר כיוון ששם הורגשו פגיעות המלחמה. הם נסעו לאורך המגף האיטלקי וירדו בבארי שבדרום איטליה. שם שיכנו אותם במחנה מאולתר תחת כיפת השמים. אחרי כמה ימים עלו על האונייה טרנטו. לקבוצה שאליה סבא ושלום היו שייכים היה סרטיפיקט קבוצתי אך עד מהרה הסתבר שאל שבע מאות העולים הלגאליים התווספו עוד כמאתיים איש שלא היו להם רישיונות עליה חוקיים. המארגנים של קבוצת העולים ביקשו מהעולים הלגאליים לא לעלות על האוניה כאשר יקראו את שמותיהם על מנת לאפשר לעולים הבלתי לגאליים לעלות תחילה. ספירת העולים לאוניה נמשכה זמן רב עקב המהומה הכללית שהשתררה שם-מהומה שהעולים הלגאליים והבלתי לגאליים "עזרו" לחולל אותה. בשל המהומה איבדו הבודקים את האפשרות לזהות את כל אלה שעלו על האוניה, וכך הצליחו גם חסרי הסרטיפיקט לעלות עליה. הבריטים ידעו שיש עולים לא מורשים על האונייה אבל החליטו לטפל בזה בנמל חיפה.
המסע שנמשך כשלושה ימים נעשה בתנאי צפיפות קשים ובחום מחניק. ככל הנראה זו הייתה קבוצת העולים הגדולה ביותר שהגיעה ארצה מאז תום המלחמה. בשלושה בספטמבר 1945 כשסבא היה בן שמונה הגיעה לנמל חיפה האונייה טרנטו ועל סיפונה כ-900 עולים.

מנמל חיפה הועברו סבא ושלום לעתלית ושם היו כשבועיים. לאחר מכן שהה סבא במוסד תל רענן ולמד בבית-ספר מעלות במשך 6 שנים. אחר כך עבר למוסד תל עריש שביפו ושהה שם כשנה. בתל עריש עבד בשדה עם מחרשה וסוס ולפעמים גם בגן הירק ובלול. אחרי תל עריש עבר לכפר בתיה שם תפקידו היה לחלוב פרות. היו לו 5 פרות והוא היה צריך לחלוב אותן כל יום. בצבא שירת בנחל, בנחושה ליד בית גוברין, והיה רועה צאן. שם סבא למד בין השאר גם לעבוד עם טרקטור. אחרי הצבא התקבל לעבודה בתע"ש שם עבד עד ליציאתו לפנסיה. סבא התחתן בשנת 1963 כשהיה בן 26 עם חיה בירינביום והם חיים יחד עד היום ברחוב ל"ה בגבעתיים. כיום סבא שמואל, בן 77 הוא אבא ל-4 ילדים ו-17 נכדים. משפחתו הגדולה היא הניצחון הפרטי שלו על הנאצים.



סרטון על רחובות קרקוב: